<h1>רי"ץ גיאת הלכ' אבל</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ת"ר אסור לו לאדם לעשות סעודת אירוסין בתוך ל' יום אבל אם היה טבחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפויה ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבלות. ובאותן ז' ימים הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא אינש דטרח להו אבל איפכא לא. והני מילי שנתן מים על גבי בשר ובמתא דמפקא מכרך ובמתא דמפקא מכפר [צ"ל דמפקא מכרך ומפקא מכפר כבש"ס] אבל לא ניתן מים על בשר לא (מזדבן) [דמזדבין]. ואמר רב האיי דוקא אביו של חתן ואמא של כלה דליכא אינש דטרח להו אבל איפכא לא, דדרך האב ליטרח בסעודת בנו כשהוא חתן אבל חמיו אינו טורח בסעודתו ואף אמו של חתן אינה יכולה לעמוד בכך וגם דרך אמה של כלה לעמוד בתכשיטיה אבל אביה אינו יודע בכך לפיכך בזמן (שגרמה) [שגמרה] סעודה לזה ותמרוקי זאת ומת אבי זה דווקא נותנין ז' ימי משתה תחלה מפני שאין להם מי שיכול לחזור ולעמוד לו בסעודתו ולזו תכשיטיה אבל איפכא לא. ואמר גאון אבל איפכא כגון אמו של חתן ואביה של כלה אם מתו הללו ברישא נוהג ז' ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה, אבל מת אביו של חתן ואמה של כלה נוהג ברישא ימי המשתה ואחר כך שבעת ימי אבלות משום דליכא דטרח ליה, אבל אמו של חתן שמתה והאב קיים דטרח לבן לפיכך קודם אבילות. והני מילי לאביו ולאמו אבל לשאר קרובים כגון אחיו ואחותו מכניסין אותו לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי אבילות ואחר זה ז' ימי המשתה וחושב מימי אבילות למישלם ל' יום. והרי לך כלל הדבר, מי שמת לו מת או שבאה שמועה בתוך שבעת ימי המשתה הרי זה משלים ימי שמחתו ואחר כך מתחיל באבלותו. ז' ימי המשתה כמועד דמו מה התם אין אבלות במועד אף הכא נמי אין אבלות בשבעת ימי המשתה מיהו דברים בצניעה נוהג. דאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצניעה נוהג. היה מטפל לישא אשה ואירע לו דבר אבול מצות אבילות קודמת ואח"כ משלים את נשואין לאחר ז' דלא גרע ממי שמתה אשתו ואין לו בנים דמותר לישא לאלתר מפני בטול פריה ורביה ומאי לאלתר לאחר ז' וטעמא דהוה מיטפל הא לאו הכי הוה אמרינן כל ל' יום לנישואין. היה עוסק בסעודה ומת לו מת בין אביו בין אמו בין שאר קרובים רואין אם יש לו כלום הפסד ומקום שאי אפשר לו למכור הוא משלים את סעודתו והוא הדין לסעודת אירוסין ולכל סעודות דעלמא ואם אין לו כלום הפסד ומקום [שאי] אפשר לו למכור הוא קובר את מתו ומשהא את סעודתו ונוהג ימי אבלות וחוזר לסעודת נישואין. ולענין בעילה ולנהוג ז' ימי המשתה כיון שמקומות יש ומנהגותיהן אינן (שונין) [שוין] שיש שסעודת נישואין ביום כניסה עצמו ומכלל ימי משתה הוא והשושבינין המסובין אינן זזין עד שמכניסין החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ונוהג ז' ימי המשתה נמצאת אותה סעודה תחלת הדבר ועליה סומכין. ולפי מנהג ארץ ישראל יש שקובעין סעודה קודם ליום הנשואין ואינו מכלל ימי המשתה ואף לא שושבינין שוהין עד שעת כניסתן לחופה ולפי מה שנוהגין בכל ארץ ספרד. הילכך אם מנהג ארץ ישראל נוהגין ומת לו מת אם אחד מהם מתי מצוה הוא אי נמי אמו של חתן ואביה של כלה דאין דרכן לטרוח בצרכיהם ולא עלייהו סמיכי מעיקרא אלא על זולתו בועל בעילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג ז' ימי אבילות ואח"כ ימי שמחתו שהרי משהסכים עליו לטרוח ולהטפל לו קיים ואם אביו של חתן הוא שדרכו לטרוח בסעודת בנו ועליו הסכימה דעתו מתחלתו או אמה של כלה שדרכה לטרוח בתכשיטיה בועל ופורש וקובר את מתו ומקדים ימי שמחתו שהתחיל בהן ואח"כ נוהג ימי אבילתו. מיהו בימי שמחתו הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים. ואע"ג דאיכא דלא טרחי בסעודת מינייהו אי נמי דמרחמי מהדדי הנך מיעוטא נינהו ולא שבקינן רובא ואזלינן בתר מעוטא. ובמקום שמקדימין סעודה ליום נשואין כיון שאותה סעודה לאו מכלל ימי המשתה הוא אנו רואין שנוהג ימי אבילות ברישא ואח"כ ימי שמחתו.
<h2>דף ח:</h2>
ת"ר מה הן אומרין בבית האבל הטוב והמטיב ר' עקיבה אומר דיין אמת ולתנא קמא הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אימא הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא אמר הטוב והמטיב דיין אמת שופט בצדק לוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו הכל שלו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנו חייבים להודות לו ולברכו וחוזר למקום שפסק. ובגדולות אומר בבית האבל הטוב והמטיב [אל אמת] דיין אמת [שליט בעולמו לעשות בו כרצונו והכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו] (וגו'. בר מר) [כדמר] זוטרא, אבל לוקח במשפט לא לימא דהא איתותב ר' אמי דאמ' (לו ולברכו וליקח במשפט לא לימא) [הלכות ברכות ז"ל ומברך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שליט בעולמו לעשות בו כרצונו והכל שלו ואנחנו עבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות] אין מיתה בלא חטא. ובירושלמי (ברכות סופ"ז) ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא הזכיר דיין אמת בהטוב והמטיב וקילסו. ואמר רב סעדיה ז' ימי האבל מברך לעצמו במקום הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת ואם בירכו לפניו אנשים [אחרים] כך הם מברכין. "במקום" (דילמא) [דלימא] הטוב והמטיב אל אמת וכולי דהא אמר אימא הטוב והמטיב. ועוד אמר יש מי שאומר בבית האבל בונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבילי עמך ישראל ואין בכך הפסד ובשבת אין אומר דיין אמת אבל מוסיפין דבור המלך החי הטוב והמטיב וכולי. ואמר גאון בבית האבלים בברכת המזון בין ביחיד בין בג' ובין בי' ואבל מן המניין אם יש שנים ואבל או ט' מצטרפין לברכת המזון ושאמרו חכמים אין אבלים מן המניין בברכת רחבה ובשורה. והאידנא לית לן לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה אלא אחר הטוב והמטיב דיין אמת כדמר זוטרא. יש אומרים נברך מנחם לב אבלים טעות הוא שמכניסין [דבר] שאינו מעין ברכה ומוסיפין על מטבע שתקנו חכמים מברכות. ואין אומר לעולם אלא נברך שאכלנו משלו או נברך לאלהינו בין בחול בין בשבת בברכת אבלים חוץ משמחת חתנים שתקנו שהשמחה במעונו ואין לנו להוסיף מה שלא תקנו. ואמר רב עמרם ברכות אבלים מברך מנחם לב אבלים שאכלנו משלו וכו' ולבתר הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט במעשיו שאנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת מן הבית הזה ומעלינו ומעל כל עמו ישראל לחיים והוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן וכולי. ועוד אמר דמדכר מילתא דאבילים בבונה ירושלים ומסיים בה מנחם אבלים ובונה ירושלים וכן עמא דבר.
ברכת אבלים בי' ואין אבלים מן המניין, ומאי היא ברכת רחבה, אבל לתפלה וברכת המזון עולים מן המניין, חיובא נינהו. ובירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד) אית תנאי תאני אבלים מן המניין ואית תנאי תאני אין אבלים מן המניין מאן דאמר אבלים אין עולין מן המניין באבילי אותו המת ומאן דאמר עולין באבילי מת אחר. והתם נמי (ירושלמי פ"ח ה"ח) ברכת אבלים, שהן אומרים בביה"כ. תנחומי אבלים, מה שהן [אומרין] בשורה. ואמר רב נטרונאי שכתבתם במקומינו כשחוזרין עם אבל מן הקבר מברכין על הכוס בא"י מלך דיין הרחמים שופט (אמונת שדננו) [אמונות שדינו] דין אמת ככתוב הצור תמים פעלו ומסיים ברוך מנחם לב אבלים ושותין אבלים וזו היא כניסתן באבילות, יש מנהג זה או לא וברכה צריכה או לא, וכי קביעות אבילות בשתיית כוס תלוי, קביעות אבילות מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע (מו"ק כז.) והלכה כדברי שניהם להקל. וברכה זו שכתבתם לא שמענו מעולם ואין לה זכרון בתלמוד ולא שמענו בשתי ישיבות מי שאומר ברכה זו ולא מרבותינו. ואמר רב פלטואי וברכת אבלים שאתם אומרים אותה על הכוס ברוך מנחם לב אבלים אנו אין מנהגנו בישיבה לאומרם כל עיקר ולא בבבל כלל אבל אתם שתקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה מיהו [אין] צריכה עשרה שלא מצינו עשרה אלא ברכת רחבה בלבד.
ובגדולות ומברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוי אדברים בצניעה דאמר מר (כדי) דברים שבצניעה נוהג ומי שאין [לו] מברכין מברך הוא לעצמו [ומר] (ומד) רב יהודאי גאון הכי אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת כיון דקא מברכין בג' בי' לאו דבר שבצניעה הוא. וכן סבירא לן.
י' כוסות תקנו חכמים בבית האבל ג' קודם אכילה לפתח את בני מעיו וג' בתוך אכילה כדי לשרות אכילה במעיו וד' [לאחר] (ל)אכילה (ו)אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב הוסיפו עליהן ד' כנגד חזני העיר וכנגד פרנסיה וכנגד בהמ"ק [וכנגד] רבן גמליאל התחילו שותין ומשכרין עד שהחזירו הדבר ליושנו.
<h2>דף יז.</h2>
ומבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת הכלה. בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, איכא דאמרי תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי שיפורי, ואית דאמרי נטילתה כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בס' רבוא. והנ"מ לכבוד מאן דקארי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא. ובפסוקות ובגדולות נמי ואי לא קרי כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן ואי ליכא דמעסקי ביה מבטלינן. ואמר רב נטרונאי כי איכא שכבא דלא בר תורה הוא ואפילו אתתא ואפילו ינקותא וינוקא ואיכא רבנן רברבי דגרסי וליכא שאר אינשי דמלוו ליה לבית הקברות אלא פחות מעשרה מיחייבי לאבטולי ולאלווייהו, דאי בר תורה [הוא] לא סגי ליה בעשרה ולא בעשרים אלא כד אמור רבנן מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. ובירושלמי במסכת כלאים (פ"ט) אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבהמ"ד, ר' יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא ומאן דנפיק ליה לא אמר ליה כלום ומאן דיתיב לא אמר ליה כלום. והתם (מגילה ג:) אמרינן תלמוד תורה ומ"מ מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין תלמוד תורה וכולי, אלמא למת מצוה מבטלין ואפילו עם הארץ ק"ו למאן דקרי ותני אבל מת בעלמא דלא קרי ותני לא מבטלין. מקרא מגלה ומת מצוה מת מצוה עדיף דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ובאבל תניא יתומה לשאת ויתומה לארס יתומה [לשאת] קודם. שבוע הבת ושבוע הבן שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. וכן המת והכלה הכלה קודמת. המלך והכלה המלך קודם שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם מפני שהחתן אוכל ומאכיל את אחרים שנ' (קהלת ז') טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה, ומאי [שם] (כתובות עב.) והחי יתן אל לבו דברים [של מיתה] עביד דיעבדון לך לוה דילוונך קבור דיקברונך.
